ביאור שטיינזלץ על ברכות ט״ז

1 אהלים לנחלים בפסוק "כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה', כארזים עלי מים" במדבר כד, ו — לומר לך: מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה כשהוא טובל במימיהם — אף אהלים של תורה מעלין את האדם מכף חובה לכף זכות.

2 א שנינו במשנתינו "הקורא למפרע לא יצא, קרא וטעה יחזור למקום שטעה",

3 ובענין זה של טעות בקריאת שמע מסופר: ר' אמי ור' אסי הוו קא קטרין ליה גננא היו קושרים לו חופה, עוסקים בצרכי חופתו של ר' אלעזר. אמר להו להם: אדהכי והכי איזיל בין כה וכה עד שתסיימו אלך ואשמע מלתא דבי מדרשא דבר בבית המדרש, ואיתי ואימא לכו ואבוא ואומר לכם. אזל אשכחיה הלך ומצאו לתנא חוזר המשניות דקתני קמיה שהוא שונה ואומר לפני ר' יוחנן תוספתא זו:

4 קרא קריאת שמע וטעה ואינו יודע להיכן בדיוק טעה, אם היה המקום שנזכר בו באמצע הפרק — יחזור לראש לתחילת הקריאה. ואם היה זה בין פרק לפרק, אך אינו זוכר בין איזה פרקים — יחזור לפרק ההפסק הראשון. וכן אם טעה בין כתיבה לכתיבה, בין הפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" שבפרשה הראשונה דברים ו, ט לפסוק "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" שבפרשה השניה שם יא, כ — יחזור לכתיבה ראשונה.

5 על כך אמר ליה לו ר' יוחנן: לא שנו דבר זה אלא במקרה שלא פתח ב"למען ירבו ימיכם" שם יא כא, אבל אם פתח כבר ב"למען ירבו ימיכם" — סרכיה נקט ואתי את שגרתו אחז והלך, שיש לשער שמתוך שיגרת הקריאה הגיע כבר לפרשה שניה ובה טעה,

6 אתא בא ר' אלעזר ואמר להו להם מה ששמע. אמרו ליה לו: אלו לא באנו אלא לשמוע דבר זה — דיינו.

7 ב משנה השאלה מה מידת הריכוז לכוונה הראויה בשעת קריאת שמע היא עניינה של משנה זו. האומנין כשהם עסוקים במלאכתם — קורין קוראים קריאת שמע אם הם עומדים בראש האילן ובראש הנדבך שורת אבנים או עצים בבנין שהם בונים. מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה הדורשת כוונת הלב.

8 ובנושא אחר אמרו: חתן פטור מקריאת שמע לילה הראשונה של נישואיו שהיה כרגיל אור ליום חמישי ועד מוצאי שבת אם עדיין לא עשה מעשה ביאה, משום שהוא מוטרד במחשבה על הביאה ועל כל הקשור בכך. ואולם סיפרו מעשה ברבן גמליאל שנשא אשה וקרא קריאת שמע אף בלילה הראשונה. אמרו לו תלמידיו: והלא למדתנו רבינו שחתן פטור מקריאת שמע? ענה להם: אף על פי כן, איני שומע לכם שלא לקרוא קריאת שמע, ובכך לבטל הימני ממני קבלת עול מלכות שמים אפילו שעה אחת.

9 ג גמרא ובענין זה של האומנים תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: האומנין כשהם עסוקים במלאכתם — קורין קריאת שמע אם הם עומדים בראש האילן ובראש הנדבך שהם בונים. ומותר להם שיהיו מתפללין כאשר הם עומדים בראש הזית ובראש התאנה, שענפי עצים אלה מרובים וסמוכים, והאומן יכול לעמוד שם ולהתפלל בכוונה. ואילו בשאר כל האילנות — יורדים למטה ומתפללין. ואולם בעל הבית בין כך ובין כך בין בעץ זית בין בשאר אילנות, יורד למטה ומתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו כראוי. ואף על פי שלפועלים התירו, בעל הבית היכול להרשות לעצמו לרדת מן האילן — לא התירו לו בכך.

10 רמי ליה הקשה לו, הראה סתירה רב מרי ברה בנה של בת שמואל לרבא, תנן שנינו במשנתינו: האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך, אלמא מכאן שלא בעי צריך כונה, ודיו בקריאה בלבד. ורמינהי ואנו משליכים, מראים סתירה ממה ששנינו בברייתא: הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו, שנאמר: "שמע ישראל". ולהלן בספר דברים הוא אומר "הסכת ושמע ישראל" כז, ט, ומה להלן ב"הסכת" הקשבה ותשומת לב אף כאן ב"הסכת".

11 אשתיק שתק רבא, שלא מצא לכך תשובה, ואולם אמר ליה לו: וכי מידי שמיע לך בהא שמעת דבר בענין זה? אמר ליה לו: הכי כך אמר רב ששת: והוא שהתירו לאומנים לקרוא בראש האילן רק כשבטלין ממלאכתן וקורין, שאז ביכולתם לכוון לבם.

12 על כך מקשים: והתניא והלא שנינו בברייתא שבית הלל אומרים שהעובדים עוסקים במלאכתן וקורין!

13 ומשיבים: לא קשיא אינו קשה, הא זה שאמרנו שצריכים להפסיק ממלאכתם — הרי זה מדובר בפרק ראשון של קריאת שמע, והא זה שעוסקים במלאכתם וקוראים — בפרק שני.

14 ד תנו רבנן שנו חכמים בתוספתא: הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית, הריהם חייבים להיות קורין קריאת שמע ומברכין את הברכות שלפניה ולאחריה. וכן כשאוכלין פתן מברכין את הברכות שלפניה ולאחריה, וכן מתפללין תפלה של שמונה עשרה. אבל אין הם יורדין לפני התיבה כשליחי ציבור, והכהנים שביניהם אין נושאין כפיהם, כדי שלא להיבטל מן המלאכה.

15 על כך מקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא אחרת שהפועלים מתפללים תפילה קצרה שהיא מעין שמונה עשרה, ואין הם מתפללים תפילת שמונה עשרה שלימה! ומשיבים: אין זה קשה, הא זה המחייב להתפלל שמונה עשרה - הוא רבן גמליאל, שלדעתו יש תמיד להתפלל שמונה עשרה ברכות שלמות. הא זה המתיר לקצר - הוא ר' יהושע, המתיר להתפלל אף "מעין" שמונה עשרה.

16 על כך מקשים: אי אם שיטת ר' יהושע היא ברייתא זו, אם כן מאי איריא מה שייך שיאמר דווקא בפועלים? אף כל אדם נמי גם כן מתפלל מעין שמונה עשרה!

17 אלא יש לומר כי אידי ואידי זו וזו כשיטת רבן גמליאל, ולא קשיא קשה מזו על זו, שכך יש לפרש: כאן שצריכים הפועלים להתפלל רק מעין שמונה עשרה, הרי זה מדובר בפועלים העושין העובדים בשכרן ומקבלים משכורת שלימה מבעל הבית מלבד סעודתם על חשבונו. וכאן שחייבום להתפלל שמונה עשרה שלמות, הרי זה מדובר בפועלים העושין רק בשכר סעודתן, שצריכים אלו להתפלל שמונה עשרה ברכות שלמות.

18 והתניא ואכן כן שנינו בברייתא: הפועלים שהיו עושים במלאכה אצל בעל הבית — קורין קריאת שמע ומתפללין. וכשאוכלין פתן — אין מברכים לפניה, שהברכה שלפני האוכל היא מדברי חכמים, אבל מברכין לאחריה, כיון שהיא מן התורה, ואולם רק שתים, כלומר, רק שתי ברכות מתוך שלש ברכותיה של ברכת המזון כיצד? ברכה ראשונה מברכים כתקונה בשלימותה , ובברכה השניה פותח בברכת הארץ כרגיל ואולם כוללין את "בונה ירושלים" בברכת הארץ, ואין מברכים יותר.

19 במה דברים אמורים — בשהיו הפועלים עושין בשכרן, אבל אם היו עושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן — הרי בגללו מברכין כולה כתיקונה.

20 ה שנינו במשנה שחתן פטור מקריאת שמע בלילה הראשון לנישואיו. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא מקור להלכה זו: מה שנאמר בקריאת שמע "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", מפרשים: "בשבתך בביתך" הרי זה בא למעט — פרט לעוסק במצוה, שאינו יושב במנוחה בביתו. "ובלכתך בדרך" — פרט לחתן. ומכאן אמרו: הכונס נושא את הבתולה — פטור מקריאת שמע, והנושא את האלמנה — חייב.

21 על כך שואלים בגמרא: מאי מה משמע, כיצד למדים מן הפסוק הלכה זו בחתן? אמר רב פפא: למדים זאת מן ההשוואה כי כמו דרך, מה דרך הריהי רשות, שכן בידו ללכת או שלא ללכת כרצונו, אף הכא נמי כאן גם כן החובה לקרוא בכל עיסוק של רשות, אבל העסוק בענין של מצוה כגון החתן — פטור. על כך מקשים:

22 מי לא עסקינן דקאזיל האם אין אנו עוסקים בפסוק אף שהיה הולך לדבר מצוה, ואפילו הכי אמר רחמנא כך אמרה התורה: ליקרי שיקרא, שמעצם לשון הכתוב נראה שבכל דרך שהולך בה — רשות או מצוה — חייב לקרוא. ומסבירים:

23 אם כן, לימא קרא שיאמר הכתוב "בלכת" "ובלכת בדרך", מאי מהו הביטוי המודגש "בלכתך" — שמע מינה למד מכאן: בלכת בהליכה דידך שלך הוא דמחייבת שאתה מחוייב, הא הרי אם זו הליכה של מצוה — פטירת פטור אתה.

24 על כך מקשים: אי הכי מאי איריא אם כך, מה שייך דווקא שיהא פטור זה הכונס את הבתולה? אפילו כונס את האלמנה נמי גם כן הרי הוא עושה מצווה וצריך להיות פטור.

25 על כך משיבים: הכא כאן הנושא בתולה — טריד טרוד במחשבתו, והכא כאן הנושא אלמנה — לא טריד אינו מוטרד.

26 על כך מקשים: אם משום טרדא אתה פוטרו מלקרוא, אם כן אפילו טבעה ספינתו בים נמי יהיה פטור מן הקריאה, שהרי בוודאי מחשבתו מוטרדת, ואלמה משום מה אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב: אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה, חוץ מן התפילין שהרי נאמר בהן בתפילין לשון "פאר", שנאמר ביחזקאל שחובה היתה עליו שלא להתאבל "פארך חבוש עליך" יחזקאל כד, יז. ואם האבל שוודאי מוטרד וכואב חייב לקרוא קריאת שמע, הרי שאין טירדה קובעת כלל לענין זה!

27 על כך משיבים: התם שם הטרדא היא של רשות, שטרדת האבל באבלו אינה מצוה כשלעצמה, ואילו הכא כאן בחתן הטרדא מקורה במצוה עצמה.

28 א משנה עוד מסופר על דבר יוצא דופן שעשה רבן גמליאל שרחץ לילה הראשון שמתה אשתו. אמרו לו תלמידיו: והלא למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ? ענה להם: אני איני כשאר בני אדם, אסטניס מעודן אני, וחוסר רחיצה הריהו בשבילי כאב גופני ממש, ואף האבל אינו צריך לסבול כאבים בשל אבלו.

29 ועוד דבר יוצא דופן ספרו עליו שכשמת טבי עבדו קבל עליו תנחומים, כדרך שמקבלים על קרוב משפחה. אמרו לו תלמידיו: והלא למדתנו רבינו שאין מקבלים תנחומים על העבדים? אמר להם רבן גמליאל לתלמידיו: אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, אלא כשר היה וראוי לכבדו כאילו היה קרובי.

30 לענין קריאת שמע בליל החתונה, אמרו חכמים שחתן אם רוצה בכל זאת לקרות קריאת שמע בלילה הראשון — קורא, ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא כל הרוצה ליטול את השם הפרסום, הכבוד שהוא ירא שמים יטול, ולא כל אדם רשאי לעשות כן.

31 ב גמרא ובענין זה של רבן גמליאל שרחץ לילה ראשון שמתה אשתו שואלים : מאי טעמא מה הטעם של רבן גמליאל שלא נהג באבלות ורחץ בלילה הראשון לאבלו? ומשיבים: קסבר הוא סבור, שהאבל החמור על המת ביום הראשון הנקרא אנינות, אינו אלא ביום המוות בלבד, אבל אנינות לילה שלאחר מכן — אינה אלא דרבנן מדברי חכמים, דכתיב שנאמר: "והפכתי חגיכם לאבל וכל שיריכם לקינה והעליתי על כל מתנים שק ועל כל ראש קרחה, ושמתיה כאבל יחיד ואחריתה כיום מר" עמוס ח, י, הרי שאף אבל כבד עיקרו רק באותו יום "כיום מר" ואנינות הלילה הינה אך מדברי חכמים. ובמקום איסטניס לא גזרו ביה רבנן בו חכמים שיצער את עצמו באנינות.

32 ג שנינו במשנה שכשמת טבי עבדו של רבן גמליאל קיבל עליו תנחומים.

33 תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: על עבדים ושפחות שמתו אין עומדין עליהם בשורה לנחם אבלים, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים או תנחומי אבלים.

34 מסופר מעשה ומתה שפחתו של ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לנחמו על מותה. כיון שראה אותם שהם נכנסים עלה לעלייה לקומה השניה, ועלו הם אחריו. נכנס לאנפילון מסדרון קטן, נכנסו אחריו. נכנס לטרקלין חדר מטות מקושט, ונכנסו אחריו. כיון שראה שהם מלוים אותו לכל מקום אמר להם: כמדומה אני שאתם נכוים בפושרים, כלומר, דייכם ברמז בלבד, וכשעליתי לעליה הייתם צריכים להבין שאיני רוצה לקבל מכם תנחומים, עכשיו רואה אני שאי אין אתם נכוים אפילו בחמי חמין, וכי לא כך שניתי לכם: עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם לאדוניהם לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים? שכן אין שייכותם לבעליהם כשייכות משפחתית כלל. אלא מה אומרים עליהם? — כשם שאומרים לו לאדם על שורו ועל חמורו שמתו — "המקום ימלא לך חסרונך", כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו שמתו "המקום ימלא לך חסרונך", שהרי אינם קשורים לבעליהם אלא בקשר ממוני בלבד.

35 תניא אידך שנינו בברייתא אחרת: עבדים ושפחות אין מספידים אותן. ר' יוסי אומר: אם עבד כשר הוא — אומרים עליו מעין הספד: "הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו". אמרו לו: אם כן, מה הנחת לכשרים? ששבחים אלה אף ישראלי כשר דיו להשתבח בהם.

36 ד תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: אין קורין קוראים "אבות" אלא לשלשה אברהם, יצחק ויעקב ולא לבני יעקב, ואין קורין "אמהות" אלא לארבע שרה, רבקה, רחל ולאה.

37 על כך שואלים: אבות מאי טעמא מה טעם הדבר? אילימא אם תאמר משום דלא ידעינן אי שאיננו יודעים אם מראובן קא אתינן באנו אי אם משמעון קא אתינן באנו ולכן אי אפשר לומר על דרך משל "אבינו ראובן", ואם כן הרי אמהות נמי לא ידעינן אי איננו יודעים אם מרחל קא אתינן באנו אי אם מלאה קא אתינן באנו, ואם כן אף רחל ולאה לא תיקראנה בפינו "אמהות"! אלא יש לומר שלא מתוך ספק אין נחשבים בני יעקב ל"אבות", אלא עד הכא חשיבי, טפי לא חשיבי עד כאן, עד יעקב, חשובים הם להיקרא אבות, יותר, כלומר, מכאן והלאה, אינם חשובים להיקרא כך.

38 דבר זה היה הקדמה, לומר שאף על פי שבדרך כבוד קראו לאדם מבוגר "אבא פלוני" מכל מקום לענין עבדים תניא אידך שנינו בברייתא אחרת: עבדים ושפחות אין קורין אותם לא "אבא פלוני" ולא "אמא פלונית". ואולם העבדים של רבן גמליאל היו קורים אותם "אבא פלוני" ו"אמא פלונית".

39 על כך שואלים: וכי מביאים מעשה באותו הקשר על מנת לסתור את ההלכה אשר הובאה קודם לכן?! ומשיבים: אין זו סתירה, אלא עבדי רבן גמליאל משום דחשיבי שהיו חשובים פנו גם אליהם בלשון כבוד.

40 ה מענין תפילה וקריאת שמע שדנו בהם, מביאים דברי אגדה. אמר ר' אלעזר: מאי דכתיב מהו שנאמר, מה משמעו של הכתוב "כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי" תהלים סג, ה? "כן אברכך בחיי" — זו קריאת שמע, "בשמך אשא כפי" — זו תפלה הנקראת נשיאת כפיים אל ה'. ואם עושה כן קורא ומתפלל — עליו הכתוב אומר: "כמו חלב ודשן תשבע נפשי" שם שם, ו. ולא עוד אלא שניתן לו שכר על כך שנוחל שני עולמים — העולם הזה והעולם הבא, שנאמר: "ושפתי רננות יהלל פי" שם, ו"רננות" משמעו שתי רננות — בעולם הזה ובעולם הבא.

41 ו מסופר כי ר' אלעזר בתר אחר שהיה מסיים צלותיה תפילתו היה מוסיף עוד תפילה פרטית ואמר הכי כך: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתשכן בפורינו בגורלנו אהבה ואחוה ושלום וריעות. ותרבה גבולנו בתלמידים ותצליח סופנו שתהא לנו אחרית טובה ותקוה. ותשים חלקנו בגן עדן, ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך. ונשכים ונמצא יחול לבבנו רצוננו ותקותנו שנגיע ליראה את שמך, ותבא לפניך קורת נפשנו כלומר, תשים לב לבקשתנו שתהא לנו נחת רוח בעולם הזה לטובה".

42 וכן מסופר כי ר' יוחנן בתר אחר שהיה מסיים צלותיה תפילתו היה מוסיף עוד תפילה פרטית ואמר הכי כך: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתציץ בבשתנו, ותביט ברעתנו, ותתלבש ברחמיך, ותתכסה בעזך, ותתעטף בחסידותך, ותתאזר בחנינותך, ותבא לפניך מדת טובך וענותנותך".

43 וכן מסופר כי ר' זירא בתר אחר שהיה מסיים צלותיה תפילתו היה מוסיף עוד תפילה ואמר הכי כך: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם מאבותינו". כלומר, שמעשינו לא יביישו את מעשי האבות, ולא נצטרך להתבייש מהם.

44 ר' חייא בתר אחר דמצלי שהתפלל היה מוסיף עוד תפילה ואמר הכי כך: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתהא תורתך אומנותנו, ואל ידוה לבנו, ואל יחשכו עינינו".

45 רב בתר צלותיה אחר תפילתו היה מתפלל עוד ואמר הכי כך: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לנו חיים ארוכים, חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה, חיים של חלוץ עצמות, כלומר חיים שתהיה בהם אפשרות לנוע ממקום למקום ולא להיות כבולים למקום אחד בלבד, חיים שיש בהם יראת חטא, חיים שאין בהם בושה וכלימה, חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, חיים שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה".

46 רבי בתר צלותיה אחר תפילתו היה מתפלל עוד ואמר הכי כך: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתצילנו מעזי פנים ומעזות פנים בכלל, מאדם רע, מפגע רע, מיצר רע, מחבר רע, משכן רע, ומשטן המשחית, ומדין קשה ומבעל דין קשה, בין שהוא בן ברית יהודי בין שאינו בן ברית".

47 ומעירים שתפילה זו היה רבי מתפלל בכל יום ואף על גב דקיימי קצוצי עליה שהיו עומדים שוטרים מטעם המלכות לשמור עליו על רבי ביקש שלא להגיע לקטטה ולמכשול מעזות פנים.

48 רב ספרא בתר צלותיה אחר תפילתו היה מתפלל עוד ואמר הכי כך: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתשים שלום